לפני המצאת נייר הטואלט השתמשו בני האדם לניגוב בכל הבא ליד: החל מהיד עצמה- מנהג אשר קיים עד היום באזור הודו, בה מוקדשת יד אחת לניגוב ואז כמובן נשטפת היטב בסבון, והיד השניה לאכילה. לעולם לא יאכל הודי ביד המוקדשת לניגוב.
אמצעים נוספים לשימוש כללו עלים, נסורת, חתיכות בדים, דשא, חציר, שרכים, אבנים, קונכיות, קליפות פירות, הצד החלק של חרסים, ואף חלוקי נחל שנשאו בשקיק מיוחד לצורך זה- תלוי בתרבות ובארץ בה הם חיו. העשירים יותר נטו לנגב בבדים רכים כמו משי, או בצמר. במאה ה- 16 יש תיעוד של שימוש בצווארו של אווז מלא נוצות, כאמצעי רך ונעים. ברומא למשל, השתמשו בספוג רטוב שבין ניגובים נשמר בדלי עם מי מלח. באנגליה, נעשה שימוש בידי האצילים בצמר שנצבע בתערובת צמחים שעזרה גם לשיכוך כאבים, אם היו כאלה.
השימוש בנייר טואלט החל בסין, בה השתמשו בתחילה בערים כנראה במקלות עץ לניקוי, לאחר מכן באצות, ולאחר מכן בסוג של נייר מסורתי, בעוד שבכפרים השתמשו בעלים ובעץ. למרות שהנייר היה קיים בסין החל מהמאה ה- 2 לספירה, התיעוד הראשון של שימוש בו לניגוב בשירותים היה רק במאה ה- 6. במאה ה-14 יש כבר תיעוד של ייצור נייר לצרכי ניגוב בסין באופן מסחרי.
ג'וסף גייטי- JOSEPH GAYETTY מוכר כאדם המערבי הראשון שייצר נייר טואלט למכירה ב- 1857. הוא ייצר את הנייר בחבילות שטוחות עם הטבעה של סימן החברה שלו.
נייר הטואלט המודרני הוא מסיס במים, כדי שלא יסתום את מערכות הביוב הפועלות יומם ולילה.
בשנת 1990 הוצגו לעולם המגבונים הלחים באנגליה ומאז התפשטו לעולם כולו. הבעיה בשימוש במגבונים לחים היא שאנשים רבים משליכים אותם לאסלה כמו נייר טואלט, למרות שהם אינם מסיסים במים, והם גורמים לסתימות ביוב רבות שעשויות לפגוע גם בבריאות וגם באיכות הסביבה. מגבונים לחים יש להשליך לפח אחרי שימוש- ובכך להגן על מערכות הביוב ועל בריאותנו.
