לראשונה- פרוייקט חינוכי משותף ל"מי מודיעין" ו"החברה להגנת הטבע"
בשנת הלימודים תשע"ג החל לראשונה פרוייקט חינוכי של תאגיד "מי מודיעין" והחברה להגנת הטבע, במסגרת פעילות מחויבות אישית בבתי הספר התיכוניים. מי מודיעין והחברה להגנת הטבע בנו ביחד תכנית חינוכית "יוזמים ירוק", המסבירה נושאים של מים וטיהור שפכים ועומדת על הקשר שלהם לקיימות ואיכות סביבה, ומעצימה את בני הנוער כמחוללי שינוי.
בשנת תשע"ג נכנס לראשונה תאגיד "מי מודיעין" גם לתחום החינוכי, כחלק מתהליך של העצמת בני נוער כמחוללי שינוי בחברה.
התאגיד עוסק כידוע בתחומי המים והביוב, אך רוב פעילותו פחות חשופה לציבור. העיסוק בשמירה על איכות המים הזורמים בברזים בעיר, ומצד שני העיסוק התת קרקעי (תרתי משמע) במערכות סילוק השפכים מהעיר, מלאים בידע רב על התחום שלרוב אינו מוצא את דרכו החוצה.
מנכ"ל "מי מודיעין" משה אשכנזי החליט כי הגיע הזמן לחלוק את הידע הרב עם הציבור, ושיתוף הפעולה עם החברה להגנת הטבע בנושא זה הוא טבעי ביותר, מאחר וסילוק וטיהור שפכים קשורים קשר הדוק עם קיימות ושמירה על ערכי טבע, סביבה ונוף, בהם עוסקת החברה להגנת הטבע.
פרוייקט "יוזמים ירוק" במסגרת מחוייבות אישית החל לפני ארבע שנים ביוזמת החברה להגנת הטבע. השנה התפתח הפרויייקט כאשר צוות "מי מודיעין" והחברה להגנת הטבע בעיר, בנו לראשונה במשותף במסגרת "יוזמים ירוק" תכנית חינוכית, הכוללת לימודים תיאורטיים וסיורים במתקנים ברחבי העיר, שהוצעה לתלמידי כיתות י' במסגרת פרוייקט מחויבות אישית. בנוסף, היו פניות גם מתלמידי כיתות ט' בתיכון מו"ר, המתנדבים אף הם בקהילה במסגרת פרוייקט "אומץ", להשתתף אף הם בתכנית.
כך החלה לעבוד הקבוצה הראשונה של תלמידי כיתות ט'-י', שהחלו את הפרוייקט. התלמידים נפגשים לראשונה בחומר רב ומרתק על הקשר בין מים, ביוב וסביבה, וחלק מהתכנית היא העצמתם והעשרתם כך שיוכלו ליזום דרכים לתקשר את המידע הזה לחבריהם ולתלמידים נוספים, בדרך שתעשיר גם אותם.
למידע נוסף לחצו לדף הפייסבוק של יוזמים ירוק
מה אתם תעשו כשתגיע שעת חירום?
תאגיד "מי מודיעין" מחפש מתנדבים תושבי העיר, לסיוע בשעת חירום במגוון תחומים:
- סיוע פיזי בתחנות חלוקת המים
- בעלי מקצוע- אינסטלטורים, רתכים, חשמלאים
- סיוע לוגיסטי במענה לטלפונים ועזרה במשרדי התאגיד
- בעלי ג'יפים ונגררים- סיוע בהעברת ציוד ממקום למקום.
המתנדבים יעברו הדרכה לשעת חירום וישתתפו בתרגילים המתקיימים בעיר.
המעוניינים: נא שלחו דוא"ל לכתובת:
נא ציינו שם מלא, מספר טלפון ותחום התנדבות, ואנו נחזור אליכם.
לפני המצאת נייר הטואלט השתמשו בני האדם לניגוב בכל הבא ליד: החל מהיד עצמה- מנהג אשר קיים עד היום באזור הודו, בה מוקדשת יד אחת לניגוב ואז כמובן נשטפת היטב בסבון, והיד השניה לאכילה. לעולם לא יאכל הודי ביד המוקדשת לניגוב.
אמצעים נוספים לשימוש כללו עלים, נסורת, חתיכות בדים, דשא, חציר, שרכים, אבנים, קונכיות, קליפות פירות, הצד החלק של חרסים, ואף חלוקי נחל שנשאו בשקיק מיוחד לצורך זה- תלוי בתרבות ובארץ בה הם חיו. העשירים יותר נטו לנגב בבדים רכים כמו משי, או בצמר. במאה ה- 16 יש תיעוד של שימוש בצווארו של אווז מלא נוצות, כאמצעי רך ונעים. ברומא למשל, השתמשו בספוג רטוב שבין ניגובים נשמר בדלי עם מי מלח. באנגליה, נעשה שימוש בידי האצילים בצמר שנצבע בתערובת צמחים שעזרה גם לשיכוך כאבים, אם היו כאלה.
השימוש בנייר טואלט החל בסין, בה השתמשו בתחילה בערים כנראה במקלות עץ לניקוי, לאחר מכן באצות, ולאחר מכן בסוג של נייר מסורתי, בעוד שבכפרים השתמשו בעלים ובעץ. למרות שהנייר היה קיים בסין החל מהמאה ה- 2 לספירה, התיעוד הראשון של שימוש בו לניגוב בשירותים היה רק במאה ה- 6. במאה ה-14 יש כבר תיעוד של ייצור נייר לצרכי ניגוב בסין באופן מסחרי.
ג'וסף גייטי- JOSEPH GAYETTY מוכר כאדם המערבי הראשון שייצר נייר טואלט למכירה ב- 1857. הוא ייצר את הנייר בחבילות שטוחות עם הטבעה של סימן החברה שלו.
נייר הטואלט המודרני הוא מסיס במים, כדי שלא יסתום את מערכות הביוב הפועלות יומם ולילה.
בשנת 1990 הוצגו לעולם המגבונים הלחים באנגליה ומאז התפשטו לעולם כולו. הבעיה בשימוש במגבונים לחים היא שאנשים רבים משליכים אותם לאסלה כמו נייר טואלט, למרות שהם אינם מסיסים במים, והם גורמים לסתימות ביוב רבות שעשויות לפגוע גם בבריאות וגם באיכות הסביבה. מגבונים לחים יש להשליך לפח אחרי שימוש- ובכך להגן על מערכות הביוב ועל בריאותנו.
הסירחון הגדול – THE GREAT STINK הוא כינוי לקיץ 1858, בו ריח ההפרשות האנושית שהופרשו לנהר התמזה בלונדון, היה חזק מאוד וממש השתלט על העיר.
נהר התמזה היה מקור מים עיקרי של תושבי לונדון, אך בה בעת, גם המקום אליו הובילה מערכת הביוב שהחלה לפעול אז בעיר. כלומר: ביוב הושלך לנהר, ואז בעצם נשאב חזרה לשימוש כמים בבתים, לשתייה, לבישול ולרחצה. כיום, רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה, אך בתקופה ההיא, המודעת לסניטציה לא היתה גבוהה והמחשבה היתה כי מחלות כמו כולירע, שפשטה אז בלונדון עוברות דרך ריח. המחשבה על זיהום כתוצאה משפכים רק החלה לעלות, ולרוב נחשבה כלא רצינית.
קיץ 1858 היה חם במיוחד, והחום עודד בקטריות שונות לשגשג במי התמזה המזוהמים. הריח שנוצר עקב הזיהום היה כל כך עצום, עד שהוא הפריע גם לפעילות בית המחוקקים. חלונות הוגפו ווילונות הוטבלו בחומצות שונות כדי לנסות להפיג מעט את הריח ונעשו תכניות שונות להעביר פעילות של מוסדות בלונדון לערים אחרות, או למקומות רחוקים יותר ממרכז לונדון בה הריח היה בלתי נסבל.
הסירחון הגדול הוביל לפתיחות מחשבתית גדולה יותר, וחיפוש אחר פתרונות הולמים לסילוק הביוב מהעיר, אך ברוב המקרים עדיין במחשבה כי יש לסלק את הריח שגורם למחלות- לאו דווקא מתוך ההבנה שהביוב עצמו גורם לכך. במקרה זה, מסתבר כי למרות המחשבה הלא נכונה- התוצאות היו נכונות יותר, ומערכת הביוב של לונדון שוכללה והיוותה דוגמה לעולם לבניית מערכות ביוב סניטריות.
להרחבת הקריאה בויקיפדיה לחצו כאן
בפריז ניתן לסייר במערכת הביוב, ב"מוזיאון הביוב של פריז". במוזיאון ניתן לראות כיצד עובדת מערכת הביוב בעיר, כיצד היא מתוחזקת ועוד.
לסרטון קצר על הביקור במוזיאון הביוב של פריז לחצו כאן.